ר"ן על שבועות כ״ה

1 גרסינן בגמרא אמר שמואל מאן דאוזפי אלפא זוזי לחבריה ואנח ליה קתא דמגלא עלייהו אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי. מוכח בגמרא דה"ה נמי במשכון דנסכא דכספא כיוצא בו שהוא שוה פחות מחובו דאילו אבד נאבד חובו ומש"ה איצטריכנן לאוקומא הא דתנן סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו וג' דינרין היה שוה חייב דוקא בדפריש כלומר שאמר לו בפירוש שאינו מקבל עליו אלא באחריות דמיו בשוויו הא לאו הכי מצי א"ל לוה למלוה אפילו לא היה שוה אלא שקל כדבריך הא קבלתו דשמואל הכי ס"ל דמלוה סבר וקיבל שאם יאבד משכונו יאבד מעותיו ומיהו כל זמן שהוא קיים ע"כ יגבה חובו אם מלוה סתם היא סתם מלוה ל' יום ואם פירש לו זמן כשיגיע זמנו יפרע ולא מצי א"ל סברת וקבלית דאי לשם משכון קבליה לשם פרעון לא קבליה כך כתב רש"י ז"ל ומתני' נמי דיקא הכי דקתני סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר לא כי אלא סלע הלויתני עליו ושלשה דינרין היה שוה חייב ואי אמרת דכל שהמשכון קיים אינו יכול לכופו לפורעו התם בפ' המפקיד דלא הוה ם"ל מעיקרא לאוקמא מתני' במאמינו מאי הודאה איכא הא לא מודה ליה מידי בברי אלא ודאי כדאמרינן ועוד ראיה מדקי"ל דמלוה על המשכן שומר שכר הוי כדאיתא בפרק האומנין דף פא: ואם נאנס גובה חובו וכיון שכן על כרחין כי איתי נמי בעיניה יכול לכופו לפורעו דאי לא הוה ליה כאפותיקי מפורש גיטין מא. שאם שטפה נהר אינו גובה משאר נכסי' וכ"ש למדין אנו ממנה דמשכונות קרקע שהמלוה יכול לכופו ללוה שיפרע לו חובו אע"פ שאפשר לומר דהתם כיון דאכיל פירי או בנכייתא או בשומא הרי היא כזביני:

2 ומשמע דליתא לדשמואל דבגמרא קאמרי כ"ע לית להו לשמואל והוה מצי למימר נמי דכ"ע אית להו דשמואל וכיון דמצי למימר הכי ולא אמרי' משמע דס"ל לתלמודא דליתא לדשמואל וכמו שכתבתי בחדושי והרי"ף ז"ל כתבה בפרק האומנין ודחאה מהלכה ושם אוסיף ביאור בס"ד:

3 והלכתא המלוה את חבירו על המשכון שומר שכר הוי. הכי תנן בפ' האומנין דף פ: הלוהו על המשכון ש"ש ומדקתני סיפא רבי יהודה אומר הלוהו מעות שומר חנם הלוהו פירות ש"ש מכלל דלתנא קמא דקי"ל כוותיה בכולהו הוי ש"ש:

4 לא שנא משכנו בשעת הלואתו לא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו. בשעת הלואתו פשיטא מילתא דהוי שומר שכר ותו לא ממתני' דבפרק האומנין אבל מה שכתב עוד הרב אלפסי ז"ל דבשלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר ותו לא מחלוקת ישנה היא שרש"י ז"ל סובר דקי"ל כרבי יצחק דאמר בעל חוב קונה משכון ואמרינן הכא בגמרא ובפרק האומנין דף פב. אימר דאמר רבי יצחק משכנו שלא בשעת הלואתו משכנו בשעת הלואתו מי אמר נקיטינן דשלא בשעת הלואתו קני ליה קנין גמור אפילו להתחייב באונסין ובשעת הלואתו הוי שומר שכר וצריך עיון בדבריו אם איתא דקושטא דמלתא דהא דרבי יצחק ליתא אלא שלא בשעת הלואתו היכי אמרי' בפרק השולח דף לז. דמלוה על המשכון אינו משמט מדר' יצחק ובפרק כל שעה דף לה. נמי אמרינן דישראל שהלוה את העובד כוכבים על חמצו עובר משום דקני ליה כדר' יצחק והא מלוה על המשכון וישראל שהלוה בשעת הלואתו משמע דהא בפרק האומנין כי בעינן לאוקמי מתני' דהלוהו על המשכון שלא בשעת הלואתו פרכינן והא אידי ואידי הלוהו על המשכון קתני והרמב"ן ז"ל אמר על דרך הרי"ף ז"ל דלא סמכינן אסוגיין דהכא ודפרק האומנין דר' יצחק לא אמר אלא שלא בשעת הלואתו משום דאמרינן דרך דחייה איתמר דלא שמעי' ליה לר' יצחק דאמר הכי אבל קושטא דמילתא היא דהא דרבי יצחק אפי' במשכנו בשעת הלואתו היא כדמוכחי כל הני דכתיבנא ובין דמשכנו בשעת הלואתו ובין משכנו שלא בשעת הלואתו הוי שומר שכר ותו לא כדברי הרי"ף ז"ל ובפרק האומנין אכתוב עוד בזה בסייעתא דשמיא לפי שעדיין לא נתיישבה דעתי באחד מן הדעות:

5 ואם החוב יתר על המשכון משלם הלוה היתר על המשכון. כתב זה הרי"ף ז"ל משום דסבירא ליה דליתא לדשמואל דאמר אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי וכמו שכתב ז"ל בפירוש שם אבל אחרים פסקו כשמואל ויתבאר עוד בפרק האומנין בס"ד:

6 סליקא לה פרק שבועת הדיינין

7 כל הנשבעין שבתורה. כל המחויבים שבועה מן התורה:

8 נשבעין ולא משלמין. כלומר לא חייבה תורה שבועה לישבע וליטול אלא הנתבע ישבע ולא ישלם ובגמרא יליף לה:

9 ואלו נשבעין ונוטלין. שתקנו להם חכמים לישבע וליטול:

10 השכיר והנגזל. כולה מפרש במתניתין:

11 שכנגדו חשוד על השבועה. התובע שהנתבע שכנגדו חשוד ונתחייב הנתבע שבועה מן התורה על ידי הודאה במקצת נשבע התובע ונוטל:

12 וחנוני על פנקסו. על מה שכתוב בפנקסו שהוא כותב עליו הקפות שמקיף ולקמן מפרש היכי דמי:

13 הרי זה נשבע ונוטל. ובגמרא מפרש מ"ש שכיר דתקינו ליה רבנן:

14 עד שתהא שם קצת הודאה. לר' יהודה לא תקנו שבועה ליטול אלא במקום שיש שבועה על הנתבע הפכו חכמים על התובע באלו השנויים כאן. ומקשו הכא דהא נשבעין ונוטלין טפי נינהו דהא איכא פוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה ומנכסי יתומים ומנכסים משועבדים ונפרעת שלא בפניו וכדקתני להו לקמן בפרקין כשם שאמרו וכו' ותנן נמי בפ' הגוזל בתרא דף קיד: המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה נתן ויטול ותנן נמי בפרק האשה שנפלו לה נכסים דף עט: המוציא הוצאות על נכסי אשתו ישבע כמה הוציא ויטול ואמאי לא תננהו לכולהו הכי יש לומר כי קחשיב הני דמדינא לא הוו להו למשקל כלל אלא שחכמים תקנו שיהו נוטלין בשבועה אבל הנהו דמדינא אית להו למשקל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליהם לישבע וליטול לא קא חשיב והנך כולהו דתנן בפירקין בכשם שאמרו ולא קתני להו בסדרא דאלו נשבעין ונוטלין הכינמי נינהו דמדינא שקלי בלא שבועה ומכיר כליו וספריו ביד אחר נמי מדינא נוטל בלא שבועה והכי איתא בירושלמי דגרסי' עלה דההיא אמר ר' אבא בר ממל בדין הוא שלא ישבע ולמה אמרו ישבע מפני בעלי בתים שלא יהו מטפלין עם הגנבים ואני מספק בזו אם איתא לפום גמרא דילן ואפרש לפנינו בס"ד:

15 ומוציא הוצאות על נכסי אשתו נמי מדינא שקל בלא שבועה דברי ושמא הוא ואע"ג דבעלמא אמרינן לאו ברי עדיף הכא כיון שהוציא ברשות והשביח נאמן מדינא ושקיל בלא שבועה אלא שחכמים החמירו עליו לישבע וכן תירץ לזו ר"ח ז"ל שם בפרק האשה הנזכר דף פ. וכתב שם מהא שמעינן דכל היכא דאיהו ידע והך לא ידע נשבע איהו דידע ושקיל הנ"מ בעושה ברשות ע"כ וא"ת והא קא חשיב שכנגדו חשוד על השבועה דמדינא אית ליה למשקל בלא שבועה משום דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם לר' אבא כדאיתא לקמן בפירקין אלא שחכמים החמירו עליו שלא ליטול אלא בשבועה יש לומר משום דרבי יוסי קתני לה להא דרבי יוסי קאמר בשניהם חשודים יחלוקו ולית ליה מחויב שבועה שאינו יכול לישבע משלם ואי לאו דתקנו רבנן שיהא נשבע ונוטל החשוד היה פטור לגמרי ואף בזו אני מסופק דאפשר דרבי יוסי אית ליה דרבי אבא וכמו שאכתוב לפנינו בס"ד והרמב"ן ז"ל תירץ דאלו נשבעין ונוטלין אכולה מלתא קאי והפוגמת כתובתה דסיפא וחברותיה בכגון זה נשנו אלא משום דתננהו התם בפרק הכותב דף פז. קתני הכא כשם שאמרו והא דלא קתני ההיא דהמכיר כליו משום דלא דמי להנך דלא שקיל אלא ממה שברשותו וכן מוציא הוצאות על נכסי אשתו ממה שהשביח בלבד הוא נוטל ושבועה זו של נשבעין ונוטלין כבר כתבתי למעלה בשם הגאונים שהיא בנק"ח כעין של תורה אבל שבועת היסת דתקנתא דבתראי היא בלא נקיטת חפץ היא אלא שהיו מחרימין אותו או משביעין בשם או בכינוי אם יש לו ואינו פורע אלא שהרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' שבועות שנהגו להיות ס"ת ביד החזן או שאר העם בעת שמשביעין אותו שבועת היסת כדי לאיים עליו וכבר כתבתי זה למעלה אבל רש"י ז"ל כתב בפ' הכותב דף פח. גבי ההוא דאמרי' התם אי פקח הוא מייתי לה לידי שבועה דאורייתא דשבועת המשנה אינה בנקיטת חפץ אלא קללה בעלמא כעין שלנו וכן כתב בפירקין בגמרא דף מו. גבי ההיא דאמרי' בדרבנן הוי תקנתא ותקנתא לתקנתא לא עבדינן בלשון הזה היכא דאין שם הודאה במקצת דלא רמיא עליה דבעל הבית אלא שבועת היסת היא גופא תקנתא כדרב נחמן ונראה מדבריו שכל שבועה שאינה של תורה שבועת היסת היא קרויה כלומר שהסיתוהו חכמים לישבע שלא מן הדין וכולן טכסיס אחד יש להן לענין דלא בעי אנקוטי חפצא בידא ובודאי שהאומר מנה לי בידך אין לך בידי ולא כלום פטור היה לגמרי עד שבא רב נחמן ותקנה דהא אמרי' בפרק האיש מקדש דף מג. אמר רבא א"ר נחמן אמר לשנים צאו וקדשו לי את האשה הן הן שלוחיו הן הן עדיו וכן בגירושין וכן בדיני ממונות ומסיימינן בה והשתא דתקון רבנן שבועת היסת דאלמא דמקמי הכי לא נתקנה אפי' בזמן שנאמרה אותה מימרא וכן כתב רש"י ז"ל בשילהי פירקין כשנשנית משנה זו עדיין לא תקנו שבועת היסת כי בימי רב נחמן תקנוה ע"כ ואעפ"כ סובר הרב ז"ל דשבועת משנה זו נמי שבועת היסת היא אלא שלא תקנוה אלא באלו הנשבעין ונוטלין ולבסוף בימי רב נחמן תקנוה אף במנה יש לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום וכולן בטכסיס אחד הם ובלא נקיטת חפץ זה דעתו ז"ל כאן אבל במסכת גיטין בפרק השולח דף לה. הסכים לדברי הגאונים ז"ל דשבועת המשנה בנקיטת חפץ היא ולישנא דמתניתין נמי דייק דשבועת הנוטלין כעין כל הנשבעין שבתורה היא וכבר כתבתי למעלה שדעת הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות טוען ונטען ששבועה זו שנשבעין ונוטלין אינה בפחות משתי כסף ואינו מחוור:

16 גמ' מנא לן דאמר קרא ולקח בעליו ולא ישלם. רישיה דקרא שבועת ה' תהיה בין שניהם אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ולקח בעליו את השבועה ולא ישלם והאי לא ישלם קרא יתירה הוא דכיון דכתיב אם לא שלח ידו במלאכת רעהו ממילא משמע דלאחר שבועה לא ישלם ואם אינו ענין כאן תנהו ענין למודה מקצת ועד אחד דבמודה מקצת סלקא דעתך אמינא כיון דממונא אית ליה גביה ואידך עביד לאישתמוטי אימא ישבע התובע ויטול ובעד אחד נמי סלקא דעתך אמינא שלא אמרה תורה שישבע הנתבע להכחיש העד אלא ישבע התובע ויהיה שבועתו במקום עד ויטול כעל פי שנים עדים קמשמע לן:

17 עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית. פירוש לאו למימרא דבעל הבית היה מחויב מתחלה לישבע מדקתני עקרוה דליתא דהא כיון דבעה"ב כופר בכל הוא לא מחייב אלא היסת ושבועת היסת בימי ר"נ נתקנה כמו שכתבתי במשנתנו אלא הכי קאמר שכיון ששכיר זה מסר נפשו על שכרו היה ראוי לחוס עליו לחייב בעה"ב שבועה מיהת כדי שלא ילך לו לעתותי ערב בפחי נפש כדרך שתקנוה בקציצה והטילוה על בעה"ב משום דמידכר דכיר לדעת מקצת מפרשים וכמו שאכתוב בפנינו בסיעתא דשמיא ושבועת תקנה זו שהיה להם לתקן עקרוה מבעל הבית ושדיוה אשכיר מפני שהוא טרוד בפועליו שנותן שכר לכמה פועלים וסבר שנתן גם לזה עוד נראה לי דלהכי נקט עקרוה שלא תאמר דלרבנן דוקא בכופר הכל דשכיחא מילתא דאמר נתתי ולא דייק ועוד שכיון שהוצרכו חכמים לתקן שבועה שאם לא כן היה בעל הבית פטור לגמרי שדיוה אשכיר מפני טרדת בעה"ב אבל במודה מקצת דמוכחא מילתא דדייק הוה אמינא דיו לשכיר בשבועה המוטלת מן הדין על בעל הבית ולא נתקון מידי קמ"ל דבכולהו גווני שדיוה אשכיר ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית משום דטרוד בפועליו הוא ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר ע"כ כך הוא ר"ל משום כדי חייו דשכיר תקנו שבועה על בעל הבית וכיון שראו שעסקיו מרובין ואינו יכול לישבע תקנו שישבע השכיר ודאמרינן טרוד בפועליו לאו דוקא פועליו דאפי' אין לו אלא פועל זה נשבע ונוטל אלא טרוד בעסקיו קאמר והכי איתא בירושלמי א"ר בון בעה"ב ע"י שעסקיו מרובין תקנו לו שישבע השכיר ויטול וכתבו הרי"ף ז"ל בסמוך:

18 וליתב ליה בלא שבועה. ליכא לפרושי דמדינא קאמר לומר דכיון דאמר דבעה"ב טרוד בפועליו הוה ליה כאומר מנה לך בידי ואיני יודע אם פרעתיך חייב דהא ודאי ליתא דהתם איהו גופיה קאמר איני יודע אם פרעתיך דכיון שהוא עצמו מודה בחיוב ומסופק בפטורו דין הוא שיתחייב אבל הכא בעל הבית ברי קא טעין ואנן הוא דחיישינן ומחמרי' שלא להטיל שבועה עליו שמא מתוך טרדתו שכח אלא ודאי הכי קאמר נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוה לן לתקוני דליתב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ואיכא למיחש בכדי חייו דהא איכא אינשי דפרשי משבועה ואפי' בקושטא לא בעי לאישתבועי:

19 אי הכי אפילו קציצה נמי כו'. כלומר אפי' נחלקו נמי על הקציצה וה"פ דמעיקרא אמרינן בגמרא דהאי דשדויה אשכיר משום כדי חייו דשכיר הוא ולא מפני טרדת בעה"ב ומשום הכי פריך ואמר אי אמרת בשלמא דמשום כדי חייו הוא דשדויה אשכיר משום הכי בקציצה לא תקינו שישבע ויטול מפני שמחלוקתן של בעה"ב ושכיר בקציצה אינו אלא דבר מועט ששכרן של פועלים ידוע הוא ובמאי דכפר ליה בעה"ב ליכא למיחש לכדי חייו אלא אי אמרת דהא דעקרו מבעה"ב ושדויה אשכיר משום טרדת פועלים הוא אפי' קצץ נמי ומפרקינן דקציצה מידכר דכירי אינשי וליכא למיחש בה משום טרדא ומשום הכי לא שדיוה לשבועה אשכיר ומיהו בעה"ב נשבע אפי' הוא כופר בכל כגון שאמר לו לא קצצתי אלא אחת ונתתיו לך אי נמי באומר הילך וכן דעת ה"ר יוסף הלוי ז"ל והרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' שכירות וכן עיקר אע"פ שלא נראה כן מדברי הרב אלפסי ז"ל כמו שאכתוב בסמוך בס"ד: